הסגנון המיוחד של פינו גריג'יו בצפון איטליה

אין ספק בכלל שפינו גריג'יו הוא אחד הזנים הפופולאריים ביותר באיטליה.

פינו גריג'יו כיין רוזה

אין ספק בכלל שפינו גריג'יו הוא אחד הזנים הפופולאריים ביותר באיטליה. את הסוד שלו שמרה ארץ המגף הרבה זמן גם כאשר הייצוא של יינות הזן הגיעו לאמריקה הגדולה שהפכה את הזן למלך של ממש. הסוד טמון בעובדה הפשוטה שאין למעשה זן כזה העומד בפני עצמו הנקרא "פינו גריג'יו". זהו למעשה הזן פינו נואר האדום שממהר להבשיל, כך שביטוי שלו יכול להתקבל כסוג של מוטציה.

 כלומר, פינו נואר יסבול באזורים מסוימים מחוסר הבשלה וצבע הקליפה שלו לא יהפוך סגול\אדום עז כמצופה ממנו, אלא ייעצר בצבע אפרפר משהו מסביב לקליפה שכאילו יודיע לכולם- מצטער חברים, לא תצליחו השנה להכין ממני פינו נואר זני אדום.

"גריז" בלאטינית פירושו "אפור" בדיוק כמו צבע הקליפה במקרה של חוסר הבשלה זה של הפינו נואר. אל דאגה, גם לענבים שלא סיימו את הבשלתם יש פתרון בדמותו של יין רוזה. כך היה במשך שנים בכל איטליה. כרמים שלמות של פינו נואר שלא הבשילו כיאות הפכו במהרה ביקב למסלול המהיר של הכנת יין רוזה. קל ופשוט.

פינו גריג'יו כיין לבן

ואם אתם דווקא בעניין של יינות לבנים, הרי שאתם בטח יודעים שאפשר להכין מאותו הזן עצמו, פינו נואר שלא הבשיל, גם יין לבן. המיץ לא ישהה כלל על הקליפות ולכן יתסוס טהור לבדו לצורך הכנת יין לבן. כך עושים באיטליה יקבים רבים מאזורי יין שונים. הסגנון הלבן מתאפיין בפרחוניות גבוהה יחסית עם רמזים למתקתקות ארומתית. זהו יין שלא בדיוק מצא את מקומו הבטוח כזן ארומתי מובהק כמו ריזלינג או סוביניון בלאן, ובטח לא כמו גווירצטרמינר,  ובוודאי שלא ירגיש בנוח בין הזנים הניטראליים האלגנטים דוגמת שרדונה. זהו סגנון נערץ על ידי רבים וגם אם אתם לא אותם אלפי אמריקאים שמהופנטים מהיין הזה, הרי בוודאי תסכימו שהוא קל לשתייה, לא חומצי מדיי, לא חד מדיי, כזה שקל להנות ממנו.

אלטו אדיג'ה-טרואר צפון איטלקי על גבול אוסטריה

אם ישנה הוכחה לכך שבית הגידול של הכרם במה שמתואר כמונח מקצועי "טרואר"  אחראי על סגנון היין, הרי אזור עמק אדיג'ה במחוז האיטלקי "אלטו אדיג'ה" מוכיח זאת. זהו אזור יין  הנושק לגבול האוסטרי בואכם הרי הדולומיטים הגבוהים, הכרמים נטועות על מדרונות תלולים שמתחת להרים. האדמה מורכבת מבלייה של גיר בין השאר ואבנים וזוית הכרמים מוטה כלפי שמש ראשונה של בוקר.

בהחלט תנאים לכאורה לא פשוטים למגדלים. אבל הכורמים של "סנטה מרגריטה" יצרו כאן לראשונה סגנון מקורי של פינו גריג'יו שאינו דומה בכלל לאלה שמוכרים למשל בצפון מזרח איטליה,  כמו במחוז ונטו הגדול והידוע ביינות הפינו גריג'יו הקלילים והפרחונים שהוא מייצר.

באלטו אדיג'ה היינות יוצאים חדים יותר, מדויקים, מעט מינראליים והארומות שלהם לא פרחוניות אלא הדריות ומתובלות. מעט לימוניות. בין אם אתם נתקלים בזן האוסטרי גרונר ולטלינר הגדל גם הוא בסמיכות, או פינו גריג'יו הרי שתקבלו יין מרשים מאוד ואלגנטי, עם חמיצות מרעננת במיוחד ההופכת אותו למשהו שלא הכרתם כלל. ההצלחה באמריקה לא איחרה להגיע והיום נהנים גם האמריקאים מסגנון של פינו גריג'יו שלא הכירו תחילה.

מסקנה שמתבקשת מההצלחה המקומית של הפינו גריג'יו בצפון איטליה במחוז אלטו אדיג'ה היא שבית גידול מסוים של כרם קובע גם קובע את הסגנון הסופי של היין. הזן הוא רק אמצעי במקרה זה. אין רק סגנון אחד של זן. עולם היין אינו חד גוני ומאפשר יצירה של סגנונות רבים בהתאם לבית גידולם, לשנת הבציר ולטכניקות הייצור של היינן ביקב.

לרכישת יינות פינו גריג'יו >>